מתוך השבר אנחנו צומחים-כל בעיה היא שיעור

אחד הקשיים הגדולים שהיו לי בחיים היו כשהייתי בצבא.

באותו רגע, כשסבלתי לא רציתי כלום חוץ מפתרון, לפעמים היו גם מחשבות אובדניות רק בשביל שיהיה כבר פתרון.

כמובן שלא הבנתי שאותו מצב בחיים אליו נקלעתי יהיה מצב שישנה את תפיסת עולמי מהקצה לקצה, בצורה כל כך עמוקה.

nהרגע הראשון היה לי קשה בצבא, אני לא אשכח את ההליכה הארוכה למשרדי המיון בטכני, בחום נוראי של אוגוסט בחיפה, ולאחריו היום הראשון של הקד"צ בו היינו צריכות לעלות 4 קומות שכל קומה מרגישה כמו 2 קומות, שוב בחום הנוראי של אוגוסט עם כל הציוד שלנו, כי לא ידענו אם ניהיה שם שבוע או שבועיים והבאנו איתנו חצי בית, כמובן שלא הבנו שנקבל מדים ולא נצטרך את הבגדים מהבית.

הקושי המשיך כשרציתי להיות מצטיינת הקורס, למדתי בטירוף והשקעתי את כל כולי, בסוף הייתה לי חסרה תשובה אחת נכונה במבחן ובמקום 100 קיבלתי 95 וגם כאפה לפרצוף -למדתי שלצבא לא באמת אכיפת ממך.

נתקלתי בסיטואציות חברתיות לא פשוטות, הבן זוג שהיה לי באותה תקופה שיקר לי שוב ושוב בעניין שהיה מהותי עבורי, נתקלתי בבנות תוקפניות, חברות שחשבתי שיש לי התגלו כנחש ברגע האמת.

ולמרות זאת, הכרתי חברה אחת לחיים שליוותה אותי אחר כך כל השירות הצבאי, ולמרות כל הקושי סיימתי את הקורס.

ביום של הגיוס כל הבנות מהקד"צ התגייסו, היה מאוד נחמד לראות פנים מוכרות, ונסענו לעשות טירונות ביחד - בניצנים.

הרגיז אותי מאוד שהיינו מיועדות חייל אוויר והבטיחו לנו חדרים עם מיזוג ושלחו אותנו לעשות טירונות באוהלים באוקטובר, בגשמים, בקור ובסופות.

הטירונות הייתה קשה מאוד עבורי, גם שם הכרתי חברות שהיו לכתף תומכת ועד היום יש להן מקום בלב שלי.

בטירונות קיבלתי את הכאפה השנייה, מה זה באמת צבא, ושלאף אחד באמת לא אכיפת ממך, כמו יתוש מעצבן שרק רוצים להיפטר ממנו, אני נתתי את הנשמה, התנדבתי בכל דבר אפשרי, וכמובן שום הערכה.

אז הבנתי.

הבנתי מה זה צבא, הבנתי שנמאס לי לתת מעצמי ולחטוף, הבנתי שאין שום הערכה למי שמשקיע ושאני נותנת אלף אחוזים ובקושי מקבלת ארוחת בוקר נורמלית, החלטתי שהספיק לי. אני לא משקיעה יותר.

חזרנו לטכני לעשות קורס התמקצעות, כמובן שלא קיבלתי את מה שרציתי, לא הייתי עם חברות שלי, וכאן התחיל השיעור באמת.

החלטתי שאני לא מוכנה לבזבז זמן, החלטתי שאני זאת שמחליטה, ואני לא מוותרת.

ההחלטה הייתה ברורה - אני יוצאת מהטכני.

כמות האנשים שאמרו לי שזה לא יקרה, כמות האנשים שלא האמינו שזה אפשרי, כמות האנשים שהסתכלו עלי וריחמו עלי.

כולם מבחינתי היו חיילים במשחק, ואין להם שום השפעה על הפנימיות שלי, אני יודעת מה אני רוצה ואני אשיג את זה.

לקח לי כמעט 4 חודשים לעבור תפקיד, 3 חודשים של הקורס בו כמובן נכשלתי וזאת בטענה ש"אני לא מעתיקה במבחנים, אני לא מבינה את החומר" וחודש נוסף שפשוט לא ידעו מה לעשות איתי. כל שני וחמישי לקחתי הפנייה, הפנייה לגב, הפנייה לרגל, הפנייה לעניים!

ביקשתי לראות קב"ן ברגע שיצאתי ממנו, ביקשתי רופאים כל הזמן.

ג'מלים לא הצלחתי להוציא בכלל, לעזאזל אני בריאה מידי.

בריאה אבל לא מוותרת.

העלו אותי לוועדה, מה עושים עם החיילית הזאת, נדמה לי שאפילו נתנו לי לדבר או להכין מכתב, כמובן, צבא הוא צבא, והם קרעו את הכתב לחתיכות כמו את הנשמה שלי [מטפורית כן?] והשאירו אותי בטכני.

ככה?

או-קיי.

סוחבים אותי עוד חודש.

גיליתי שאני לוחמת.

וועדה נוספת, הפעם רק חיכיתי בחוץ לתשובות, אני לא אשכח את הרגע בו הגיעי אלי יבגני, מגד שהיה המפקד של המפקד שלי [איזה סמ"ר], ואומר לי במילים אלו "מאיה את יוצאת מהטכני".

ההתרגשות והאושר שהיו בליבי, ואו.. כיאלו זכיתי במיליון דולר ובדייט עם בראד פיט.

מה הסיבה שהוציאו אותי? הם לא כתבו, אבל ברור לי שזה בגלל שהתשתי אותם. לא בעיות נפשיות, לא בעיות בריאותיות, פשוט חיילת מעצבנת.

זה היה השיעור הכי גדול בחיים שלי, אני הבנתי שבצבא לא ממש שואלים אותי מה אני רוצה, מה כואב לי, מה חסר לי, למעשה לא אכיפת להם בשיט מאף אחד. אני הבנתי עם עצמי דבר אחד, שאותו לקחתי לאזרחות, מהרגע שגזרתי את החוגר.

אני לעולם לא אהיה שוב במקום שלא טוב לי.

אני תמיד אעשה מה שאני רוצה.

אני תמיד אעשה מה שטוב לי.

עכשיו נכון ש 'תמיד' זאת מילה חזקה, ולפעמים בחיים עלינו לעשות וויתורים, לדוגמה לא כיף לי לעשות עבודה ללימודים אבל אני עושה בכל זאת, או לא כיף לי להתאמן והשרירים כאבים אבל עושה בכל זאת.

אלו מבחינתי ויתורים קטנים על ההבטחה שלי, למטרה טובה יותר.

אז איך ההבטחה שלי התקיימה בעצם?

אני לא מסוגלת לעבוד משרה מלאה עבור מישהו אחר, אני לא מוכנה לקום בבוקר עם שעון מעורר אם זה לא ממש חובה, אני אלבש מה שנוח לי, אני אעבוד במה שכיף לי עם אנשים שכיף לי, אני אלמד מה שמעניין אותי ומה שכיף לי ולא לשם "משכורת טובה יום אחד" אלא כי אני באמת מתחברת לתחום, אני אעשה מה שבא לי בשיער, ואנצל את הזמן איך שאני רוצה.

בסופו של דבר אני מאמינה שאנחנו צריכים להנות מהדרך, לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות כבר עכשיו.

כל דבר שאני עושה הוא בחירה שלי, החלטה שלי, בלב שלם, ואם אני מושפעת נניח מבן זוג או ההורים אני מבינה בעניים פקוחות שהמעשים שלי נובעים מהשפעות הסביבה, ואני לא אאשים אותם בבחירות שלי לעולם, כי אני מודעת לכך שאני בונה את החיים שלי כפי שאני רוצה.

בצבא גיליתי שאני לוחמת, גיליתי שאף אחד לא יכול עליי, כשאני רוצה משהו אני לא רואה בעניים, אני לא מוותרת.

זה הסופר פאוור שלי, זה הכוח שלי, שאני משתמשת בו כשקשה, כשקל, כשסתם בא לי לצאת ואף אחד לא זורם.

אני לא אומרת בואו תהיו כמוני לוחמניים, ממש לא, אני רק מבקשת דבר אחד:

תהיו 100% בהחלטה על החיים שלכם, תיעזרו באנשים שאוהבים אתכם לשם כך, תעזרו במאמנים אם צריך.

העיקר שתבינו שהיום אתם צריכים לחיות את החיים שאתם רוצים לחיות.

פייס אווט!

#השראה #סיפורים #להגשים_חלומות